פסק-דין בתיק עפ"ת 45307-11-11

לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 23.10.11, על ידי השופט שלמה בנג'ו, בתיק תת"ע 1588-03-11.

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין כך שביום 24.12.09 בשעה 12:15 נהג ברכב ברחוב שד' ההסתדרות שבחיפה, (צומת וולקן), וסטה מנתיב נסיעתו, דבר שגרם לסיכון התנועה, מעשה המהווה עבירה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית המשפט שמע את ראיות הצדדים והחליט להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו.

בית משפט סקר את הראיות שהובאו בפניו וציין כי:

"עדותו של השוטר ... עשתה עלי רושם מהימן. התרשמתי מטיפול כן ואמיתי של נסיבות האירוע כפי שהתרחשו. השוטר הדגיש את האופן בו הבחין בסטיית  רכבו של הנאשם לנתיב נסיעתו וציין כי היה רכב לפניו, הבהיר כיצד נערכה בלימת פתע, הן של הרכב לפניו והן שלו על מנת למנוע תאונה. דבריו אלה תועדו בדוח שערך (ת/1). עדותו כאמור היתה אמינה בעיניי ולא נסתרה בחקירה נגדית".

לעומת זאת, עדותו של הנאשם עשתה עלי רושם בלתי מהימן. כזכור הנאשם לא כופר בכך שסטה למסלול נסיעתו של השוטר אך טוען שעשה תוך כדי איתות ובזהירות. בנקודה זו אבקש להדגיש כי השוטר גרס כי הנאשם אכן אותת, אך הסטיה לנתיב היתה באופן פתאומי תוך סיכון התנועה".  עמ' 2 להכרעת הדין.

בסופו של יום  הרשיע בית משפט לתעבורה את המערער,שמע טיעונים לעונש והטיל על המערער את העונשים הבאים: 800 ש"ח קנס ו-2 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חמרת העונש.

המערער טען כי חרף ההלכה הקובעת כי ערכאת הערעור תמעיט להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי ההכרעה הדיונית, נראה לו כי עניינו נמנה על אותם מקרים חריגים שמצדיקים התערבות.

לדעת המערער לא היה כל מקום לקבל את עדות השוטר ביחס לסיבת הבלימה של הרכב שנסע לפניו הואיל והשוטר לא יכול היה לדעת מה גרם לאותו נהג לבלום ומכאן שעדותו ככל שהיא נוגעת לסיבת הבלימה של הרכב שנסע לפניו והקשר הסיבתי בין הבלימה לסטיית רכב המערער, הינה בגדר "עדות סברה".

המערער סבור כי אין בעדות השוטר ובראיות שהביאה המשיבה כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את הסיבה לבלימת הרכב ועל כן, יש לזכות את המערער ולו מחמת הספק.

לחילופין טען המערער כי היה וערעורו ביחס להכרעת הדין יידחה מבקש הוא לקבל את הערעור ולהקל בדינו.

המדובר בעבירה של ברירת משפט שהקנס הקבוע בצידה הוא 250 ש"ח. הגם שהוא ניהל את ההליך ומממש את זכותו לקבל את יומו בבימ"ש, אין בכך כדי להצדיק החמרה בדינו באופן קיצוני, דהיינו חיובו בתשלום קנס בסך 800 ש"ח והטלת עונש פסילה מותנית של חודשיים למשך שנתיים. הקנס גבוה פי 3 מהקנס המקורי ואף התווסף לכך גם עונש פסילה מותנה וממושך למדי. משמעות הטלת עונשים כאלה, לדעת ב"כ המערער, היא נטיעת חשש ממשי בלב כל נאשם שיבקש לקבל את יומו בבית המשפט ולהביא את ראיותיו בפני בית משפט וגם אם הדבר אינו עולה באופן ברור בגזר הדין, הרי מהות הענישה מהווה איתות וסימן לכך שבית משפט לתעבורה החמיר עם המערער אך ורק משום שניהל את ההליך, על כן ביקש לקבל את הערעור ולהקל בדין.

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין, תוך שהיא מפנה להלכה הקובעת כי ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, למעט מקרים יוצאי דופן וחריגים, מקרים שהוכרו בפסיקה. עניינו של המערער אינו נימנה עם אותם מקרים.

עוד נטען כי בית משפט לתעבורה נתן אמון מלא בגרסת עדי המשיבה ואימץ את עדותם כעדות מהימנה תוך דחיית גרסת המערער.

בנסיבות אלו אין מקום להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בימ"ש לתעבורה.

עוד טענה המשיבה כי העונש שהוטל על המערער אינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת וע"כ ביקשה לדחות גם את הערעור על העונש.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק הדין של בית משפט לתעבורה, בעדויות (לרבות ת/1) ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע להכרעת הדין ולקבל את הערעור באופן חלקי ככל שהוא נוגע לגזר הדין.

כלל ידוע כי ערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, אך ורק במקרים חריגים בלבד ויוצאי דופן ובין היתר, כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית - ראו ע"פ 10586/05 ערן נגד מ"י (ניתן ביום 5.1.09) וע"פ 4286/08 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 14.1.09).